חיפוש

השואה כסיפור מגניב

אחרי שהדיו יבשה על אינספור מאמרים וכתבות בנוגע לסטורי של אווה, הגיע הזמן גם לבחון האם יש פה פוטנציאל של למידה? ד״ר צביה אלגלי הפגישה את מרשל מקלוהן עם האינסטגרם כדי להבין חודש אחרי שהפרויקט הושק ויצר באזז אדיר - האם הסקרנות האדירה גם תשאיר משהו אחריה.


מאת: ד״ר צביה אלגלי


[1] Some media are cool and some are hot (Marshall McLuhan 1911-1980)


הפוסט הזה ידבר על ה"סיפור של אווה" באינסטגרם כחווית למידה. הוא שואב מעולמות התוכן שלי, מהזכרונות שלי כדור שניים וחצי ששמעה את סיפורי השואה משתי סבתות, סבא שסירב כמעט לגמרי לספר, וסבא אחר שלא דיבר בכלל. וגם, מהפרק בחיי שהתחיל לפני עשר שנים כמחקר בתחום היסטוריה ופילוסופיה של טכנולוגיה, ופתח בפניי עולם מתהווה של גמישות פרשנית בתחום מדע, טכנולוגיה וחברה.


לקוח מתוך פרוייקט הסטורי של אווה

ביום השואה האחרון, עלה לאוויר ״הסטורי של אווה". השימוש באינסטגרם כבמת מודעות לשואה עורר התעניינות אדירה ויחד איתה פרץ של רגשות ותגובות בקרב אנשים בעולם כולו, גם בישראל כמובן. בתוך הוויכוחים הרבים אודות הסטורי של אווה, היו אמירות ברבדים שונים: האם נכון או לא נכון להשתמש בפלטפורמה בהקשרים של שואה כאשר מדובר במדיום קליל ביסודו, אמירות על זילות ועל זלזול בשואה לצד אמירות על הפקה מושקעת מאד ועל יוזמה חדשנית, על חדשנות חינוכית במיטבה. היו גם דיבורים על פערי דורות: ביקורת כלפי מבוגרים ככאלה שלא מבינים את המדיום ואמירות של מבוגרים על כך שצעירים סוף סוף הצליחו להתחבר דרכו. בהזדמנויות רבות נשלף מטבע הלשון: "המדיום הוא המסר" של מרשל מקלוהן.


מקלוהן הוא דמות אחת מתוך רבות שדמויותיהן הוירטואליות מסתובבות במסדרונות מערכות חינוך ותקשורת שנים רבות לאחר שכבר נפרדו מאיתנו, למרות שלא הותיר אחריו יורשים הממשיכים את הגותו. דמות שנויה במחלוקת כמו האחרות (זיגמונד פרויד ותומס קון למשל), איש שנאלץ להמשיך ולהסביר את עצמו שנים רבות אחרי שאמר וכתב את המשפט הזכיר והמונומנטלי. אנחנו זוכרים לו גם את "הכפר הגלובלי" שהקדים את זמנו וכדי להבין עד כמה נראו דבריו מנותקים בימיו, ועד כמה נאלץ להסביר את עצמו כדאי לצפות בקטע הזה מהסרט "אנני הול" שבו הוא בעצמו מופיע באמצע ויכוח של אלן עם דיאן קיטון ועם ממתין נוסף בתור לקולנוע ומלין על כך שלא מבינים אותו.


מקלוהן ראה במדיה דרך להבין את החברה עצמה, הוא ראה בכלי המדיה את מה שגורם לנו לחיות כפי שאנו חיים. יש לי כמה חלוקי דעות עם האיש ועם גישתו הדטרמיניסטית שלא כאן המקום לדון בהם, אבל במקום להתווכח איתו, אשתמש בגישה הזו הממקמת חברה מצד אחד וטכנולוגיה מהצד השני, כדי לטעון כמה טענות, שנוח לטעון אותן כאשר מסתכלים על הדברים בצורה דיכוטומית (ואני מסייגת מראש – זה טוב כדי לטעון טענה, לא מעבר לכך. בדיון ארוך יותר, עמוק יותר הייתי נשענת על גישה קו-אבולוציונית הרואה במהלכים של טכנולוגיה וחברה מהלכים השתנותיים שלובים).


נחזור אם כך למקלוהן, שטען שלא התוכן הוא החשוב אלא הסביבה שבה נאמר או נכתב או משודר התוכן הזה (בניגוד למה שאמר שנים אחר כך ביל גייטס למשל, שטען ש"התוכן הוא המלך"). על פי מקלוהן, מה שאתה מדפיס, הוא חסר משמעות לעומת העובדה עצמה שהמילים מודפסות. מקלוהן ראה בטלוויזיה שהיתה המדיום האלקטרוני הפופולארי של תקופתו מדיום, שבניגוד לעיתון או לספר, אינו משאיר לאדם מקום לתהייה לספק או לניחוש אותם תהליכים המצמיחים לדעתו אוריינות.


מקלוהן ראה בפרסום סוג של אמנות עממית. פולקלור. לטענתו, ושוב - יש לזכור את התקופה שבה חי וחקר, מטרת הפרסום ליצור השפעה באמצעות הצבת מלכודות לתשומת לב. הוא גם אמר שאין בכך בהכרח דבר רע - גם שייקספיר לדבריו היה אמן פופולארי בחייו. בימיו, לא היתה דרך למדוד את איכות יצירתו.


לדידו של מקלוהן, השפעתה של הטלוויזיה איננה נובעת מהתוכן אלא מהכלי שבו הוא מועבר.


טענה נוספת של מקלוהן, בגינה הותקף לא מעט, היתה שהחיים הם כמו להסתכל במראה במכונית, שבה הנהג מסתכל בעודו מתקדם. ההסבר שלו בתגובה לביקורת היה שאין הכוונה שאנחנו חיים בעבר אלא שאנחנו נוסטלגיים ומנסים לצפות בעזרת התבוננות אחורה את מה שיגיע. ההשענות על נוסטלגיה לדבריו, מביאה דברים מהעבר אל ההווה. כך קרה עם ליווי'ס – סרבלי עבודה של המתיישבים האמריקאיים הפכו להיות אופנתיים בשנות השבעים של המאה העשרים.


אני מציעה לקחת את ניתוח הסטורי של אווה לפי מקלוהן לא רק לזירת המדיום והמסר, אלא גם לאמירה אודות המראה האחורית. הסטורי של אווה מביא את העבר קדימה, הוא הסתכלות במראה תוך נסיון לשים את השואה כאן ועכשיו, להתבונן על מה שהיה ולנסות למדוד ולהבין אותו במציאות של ימינו.


אני בטוחה שאנשי ההפקה ובעלי הרעיון להציב את סיפוריה של אווה באינסטגרם בחרו במדיום המביא מסר חדשני, עכשווי ורלוונטי. מי שיצר את הסיפורים בוודאי הצליח לשים מלכודות של תשומת לב, להפתיע. האטרקציה, או אם תרצו "המלהיבות" של הסיפור של אווה, היתה בעצם השימוש במדיום, מלהיבות שלא תחזור בפעם הבאה, כי זה כבר לא יהיה "מגניב" ולא יהיה "חם" כמו בפעם הראשונה.


תפקיד המסר והתוכן לייצר המשך למידה. מחקרי מוח כבר מאששים היום את מה שמחנכים, יודעים זה מכבר: למידה מתרחשת כאשר הלומד נמצא במצב מתמיד של סקרנות ושל חיפוש. הסטורי של אווה גרם לנו לדבר על כך, לחשוב מחשבות ולנהל דיונים נוקבים, ועל כך אפשר להודות לו. אבל הדיון אודות הסטורי נגמר יומיים לאחר שירד מאינסטגרם. ה"סטורי" הזה השאיר מאחוריו בהחלט שאלה שמובילה אותי לפחות לסקרנות וללמידה: כיצד בונים תהליך מונחה סקרנות והרפתקה, מרובד, אינטנסיבי לאורך זמן, המסתמך על הקשרים הבניתיים, דרך "אינסטנס", מופע חד פעמי?


*ד"ר צביה אלגלי עוסקת במחקר ובניהול תהליכי למידה דיגיטלית במערכות לומדות ומלמדות. מלוה את מיזם קמפוס כיועצת אקדמית למעלה משלוש שנים. היא חברת הנהלה במכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, ומנהלת שם את היחידה לטכנולוגיות למידה. בנוסף היא מרצה בתוכנית לתואר שני בטכנולוגיה בחינוך במכללת סמינר הקיבוצים וחברה בצוות מרכז היזמות במכללה.


[1] המשפט כפי שהוא מובא, משמש לצורך פתיח שמתאים לסלנג המקובל היום. השתמשת י בו בהשאלה ויש לזכור שבמקור התכוון מקלוהן לפרשנות שונה מזו המקובלת היום למושגים "קול" ו"חם": מדיום קר – כלי תקשורת המכוונים בו זמנית לכמה ערוצי קליטה, שביניהם חלוקת קשב. צפייה בסרטונים לדוגמה מדיום חם – כלי תקשורת המכוון לחוש אחד בלבד בחדות מלאה כאשר שאר החושים הם משניים. לדוגמה: קריאה האזנה לפודקאסט וכדומה.